אירועי 7 באוקטובר 2023 והמלחמה הקשה בעקבותיהם מצריכים מישראל שינוי מן היסוד של התפיסה המדינית-ביטחונית שלה. רק שינוי כזה ותוכנית הפעולה המעשית שתיגזר ממנו, יצליחו לסיים את המלחמה בהישג משמעותי ולממש את חזון העל הציוני – ישראל כמדינתו הבטוחה והדמוקרטית של העם היהודי, ברוח מגילת העצמאות. מול תוכנית נתניהו למלחמת נצח וחזון סמוטריץ' לסיפוח עזה והגדה, ולנוכח ההזדמנות האזורית ההיסטורית – המחנה הדמוקרטי חייב להציג תוכנית משלו. תוכנית מדינית מדורגת וישימה שהקריטריון העליון שלה הוא ביטחון. תוכנית שבבסיסה הכרעה לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתוך גישה אזורית רחבה, שנשענת על לקחים מניסיונות העבר.
היוזמה הישראלית מבוססת על קיומו של אופק מדיני, על הקמה מדורגת של מדינה פלסטינית מפורזת ושוחרת שלום, וייסוד ברית מתונים אזורית בהובלת ארצות הברית. תוכנית הפעולה שלה מגבשת אסטרטגיית יציאה לסיום המלחמה בעזה ונשענת על מסגרת זמנים ברורה ומתוחמת, שמתפרסת על פני 5-3 שנים וכוללת שלושה חלקים:
מדינת ישראל מצויה היום בצומת דרכים היסטורי. את הדרך האחת שלו מוביל ימין דתי-קיצוני, שמבקש מלחמת נצח שתכשיר את הקרקע להקמת התנחלויות בעזה ולסיפוח מדורג של עזה והגדה המערבית לישראל. דרך זו תביא לפגיעה אנושה בביטחונה של ישראל ובעתידה. בחודשים שעברו מאז 7 באוקטובר, לא הוצגה אלטרנטיבה ברורה לדרך זו בשיח הפוליטי-ציבורי. זאת, חרף נתוני סקרים חוזרים ונשנים שמראים שהרוב הישראלי מאמין בצורך בעוצמה צבאית המשולבת בהסדר מדיני יציב. מול הדרך נטולת התקווה שמציעים נתניהו והימין הדתי-קיצוני, חייב המחנה הדמוקרטי להציב חלופה. תוכנית שמכירה בצורך לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כדרך היחידה להבטיח את ביטחונה של ישראל וקיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית, בטוחה ושוויונית. היוזמה הישראלית היא התוכנית הזו.
המחנה הדמוקרטי חייב להציג תוכנית משלו. תוכנית מדינית מדורגת וישימה שהקריטריון העליון שלה הוא ביטחון
7 באוקטובר 2023 לא היה כשל נקודתי צבאי או מודיעיני. הוא היה קודם כל כשל מדיני, פרדיגמטי. תפיסת הביטחון הלאומי שמובילה את ישראל בשנים האחרונות, שנות שלטונו של בנימין נתניהו וממשלות הימין שתחתיו – היא זו שכשלה במשימה הבסיסית ביותר שלה: לייצר ביטחון למדינת ישראל ותחושת ביטחון לכל אזרח ואזרחית של המדינה.
טבח ה-7 באוקטובר היה ביטוי זוועתי וקיצוני במיוחד בשרשרת תוצאותיו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זו הסיבה שבגללה – במקביל לחתירה לסיום המלחמה והחזרת החטופים והחטופות כולם, תצטרך מדינת ישראל להידרש לפתרון הבעיה הבסיסית שלה. זו אינה עזה ומה ייעשה איתה וגם לא חמאס ואיך אפשר להכחיד אותו – אלא המשך קיומו של הסכסוך. אם לא תיפתר הבעיה הזו – לא יהיה ביטחון לישראל.
ביטחון עמוק מבוסס על הסדרים המקנים יציבות ארוכת טווח. לשם כך, נדרשת מדיניות המאזנת בין ביטחון צבאי משופר – שמבטיח את היכולות, העוצמה וההרתעה של המדינה – לבין ביטחון המבוסס על מאזן אינטרסים עם היריבים, שרק הוא יכול להפחית למינימום את המוטיבציות של היריב לתקוף ולהפר את הסטטוס קוו. במקרה הישראלי-פלסטיני, אינטרס העל, המטרה הלאומית של הרוב הפלסטיני, ברור – מדינה עצמאית ונפרדת. השילוב בין עוצמה צבאית ויכולות צבאיות משופרות לבין כינון גבולות בטוחים, מוכרים ומוסכמים, הוא, אם כן, הדרך היחידה להשגת ביטחון עמוק לישראל.
המחשבה על הסדר ישראלי-פלסטיני-אזורי עשויה להיות מורכבת אחרי אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם, אך בדברי ימיה הקצרים של מדינת ישראל קיים תקדים שמוכיח שהדברים אפשריים.
מלחמת יום הכיפורים ב-1973 הייתה נקודת השיא של היריבות המתמשכת והעקובה מדם בין ישראל לאויבת הקשה ביותר שלה – מצרים, יריבות שנמשכה מרגע הקמתה של מדינת ישראל וכללה עד אז חמש מלחמות. מלחמת יום הכיפורים הייתה הקשה שבהן, בהתקפה שהפתיעה את ישראל וגבתה את חייהם של כמעט 2,700 חיילים ישראלים, רובם בחזית המצרית.
איש לא העלה אז על דעתו שארבע שנים אחר כך, בהזמנתו של ראש הממשלה בגין, יעמוד הנשיא סאדאת על דוכן הנואמים בכנסת וידבר אל מנהיגי ישראל ואזרחיה. ב-1973 היה בלתי אפשרי לדמיין שב-1979 ישראל תסכים להחזיר למצרים את סיני והסכם שלום ייחתם בין שתי המדינות וישים קץ לסכסוך ביניהן. 45 שנה אחר כך, ההסכם היציב הוא נכס ביטחוני אסטרטגי עבור ישראל ועבור מצרים. כך גם לגבי הסכם השלום עם ירדן מ-1994.
ב-1973 אי אפשר היה לדמיין שב-1979 ישראל תסכים להחזיר למצרים את סיני והסכם שלום ייחתם בין שתי המדינות וישים קץ לסכסוך ביניהן. 45 שנה אחר כך, ההסכם היציב הוא נכס ביטחוני אסטרטגי עבור ישראל ועבור מצרים
תוכנית "היום שאחרי חמאס" שפרסם לאחרונה ראש הממשלה נתניהו, מראה כי עמדתה הרשמית של הממשלה הנוכחית נותרה אי-הכרעה. המסמך, שנפתח במילים "צה"ל ימשיך במלחמה", לא רק שאינו מציע אסטרטגיית יציאה מהמלחמה, אלא גם מעיד על הרצון להמשיך ככל הניתן להתנהל גם ביום שאחריה בכלי המדיניות של "היום שלפני" – דהיינו על פי תפיסת ניהול הסכסוך, שהעדיפה תגובתיות והימנעות מהחלטה על פני יוזמה והכרעה מדינית.
בבסיס "ניהול הסכסוך" עומדת התפיסה כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו פתיר, ולכן אין צורך להתאמץ ולהכריע לגביו, אלא רק להשקיע משאבים בניהולו כך שהמחיר שנשלם עליו לא יהיה גבוה מדי. גישה זו יצרה תחושה מדומה של ביטחון זמני ושל שליטה במצב. אך בפועל, היא חוללה דינמיקה מסוכנת של התעצמות חמאס ושל מעגלי הסלמה מתרחבים שפגעו בביטחון ישראל.
נתניהו וממשלות הימין שתחתיו הקצינו את מדיניות ניהול הסכסוך וניסו לקבע אותו כסכסוך נצחי, וכך הפכו את הסכסוך לבוער. נתניהו נעל את הדלת בפני הסדר מדיני, יצר דה-לגיטימציה לנשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס והחליש את הרשות הפלסטינית, הפרטנר לביטחון ולפתרון הסכסוך. החלשה שהביאה, בין השאר, לצמצום התיאום הביטחוני עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים שסייעו שנים ארוכות להציל חיי ישראלים ולמנוע פיגועים. במקביל, חיזק נתניהו במכוון וביודעין את חמאס, הפרטנר למלחמת הנצח. נתניהו אף ניסה "לצמצם" את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כשהציג אותו כמטרד זניח וטען שישראל יכולה להשתלב במזרח התיכון גם בלי לסיים את הסכסוך ולעשות זאת מעל לראשם של הפלסטינים – באמצעות קידום תהליכי נורמליזציה (הסכמי "שלום תמורת שלום") עם מדינות ערב.
בינתיים, הפכו ממשלות הימין תחת נתניהו לרדיקליות ומשיחיות. ניהול הסכסוך על אש קטנה הפך לקידום מעשי של סיפוח הגדה המערבית, במהלכים מואצים שהתסיסו את השטח, הגבירו את הסכנה להסלמה אלימה ועודדו את הטרור. כל אלה, בצירוף ההפיכה המשטרית שקידמה הממשלה הנוכחית, פגעו בחוסן הלאומי, החלישו את ישראל ושחקו את ההרתעה שלה במרחב, וגררו אותנו לטבח הנורא בשבת השחורה.
7 באוקטובר יצר רעידת אדמה לא רק בישראל אלא גם בקרב מדינות האזור ובתפיסה האזורית של מדינות המערב וארצות הברית בראשן. כך, ועל רקע הדשדוש המתמשך במלחמה, מוביל הנשיא ביידן בשיתוף עם מדינות האזור, מתווה מדיני מקיף להשגת אותם היעדים שישראל עצמה הציבה – השבת החטופים, מיטוט החמאס בעזה, והשגת ביטחון למדינת ישראל ולאזרחיה. המתווה נועד לקדם תהליך מדיני שיוביל בהדרגה להקמת מדינה פלסטינית מפורזת, ולנורמליזציה נרחבת של מדינות האזור עם ישראל. ממשלת ישראל הנוכחית, בהובלת נתניהו, דוחה את העקרונות המנחים של מתווה ביידן. היא עושה זאת משום שהן נתניהו והן הימין הדתי-קיצוני, שחברו זה לאלה, חולקים את אותה התוכנית לעתידה של ישראל – מלחמת נצח. תוכנית שמנוגדת לאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל – להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, בטוחה ושוויונית.
ניהול הסכסוך על אש קטנה הפך לקידום מעשי של סיפוח הגדה המערבית, במהלכים שהגבירו את הסכנה להסלמה אלימה. בצירוף ההפיכה המשטרית שקידמה הממשלה, הם החלישו את ישראל ושחקו את ההרתעה שלה במרחב
מדינה בטוחה: שאזרחיה חיים בבטחה ומנהלים שגרת חיים נורמלית, גם בלב המדינה וגם בסמוך לגבולותיה.
מדינה דמוקרטית: שקיימת בה סולידריות רחבה בין אזרחי המדינה ובין השלטון לבין האזרחים. מדינה המאפשרת חירות לאזרחיה, מעניקה להם שוויון, ומבססת שלטון אפקטיבי עם הפרדת רשויות מלאה. בישראל עקרונות אלה מגולמים במגילת העצמאות. היפרדות מדינית מהפלסטינים היא תנאי הכרחי, גם אם לא יחיד, לכך שישראל תישאר דמוקרטית ולא תהפוך למדינה שאינה מדינת חוק המקיימת שוויון בין כל אזרחיה.
מדינתו של העם היהודי: על מנת לממש את החזון הציוני ולשמר את מדינת ישראל כביתו של העם היהודי שאורחותיה בעלות צביון יהודי, מחויבת ישראל להבטיח את שימורו של רוב יהודי. המשך השליטה בשטחים מונע את הבטחתו של הרוב הזה בראייה לדורות קדימה, ולכן היפרדות מדינית מהפלסטינים היא הכרח להבטחת זהותה היהודית של ישראל.
קיומה ארוך הטווח של ישראל כמדינה בטוחה, שוויונית, יהודית ודמוקרטית, מחייב שינוי תפיסתי מעמיק בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, לאפשרות לפתור אותו ולדרך לעשות זאת. השילוב בין קריסתה של תפיסת ניהול הסכסוך לבין ההזדמנות המדינית הבין-לאומית שמובילה ארצות הברית הוא נקודת זמן קריטית עבור המחנה הדמוקרטי, שמאמין בישראל הזו ולוחם למענה. מול תוכניות מלחמת הנצח שמקדמים נתניהו והימין הדתי-קיצוני, למחנה הדמוקרטי חייבת להיות תוכנית משלו. תוכנית פוזיטיבית שתזכה לתמיכה בקרב רוב הציבור בישראל, ושבבסיסה תפיסה הסדרית לפתרון הסכסוך שמיתרגמת לתוכנית פעולה ישימה.
למחנה הדמוקרטי חייבת להיות תוכנית משלו. תוכנית פוזיטיבית שתזכה לתמיכה בקרב רוב הציבור בישראל, ושבבסיסה תפיסה הסדרית לפתרון הסכסוך שמיתרגמת לתוכנית פעולה ישימה
והחידוש השלישי של היוזמה הישראלית הוא בהבנה שגם אם ליבת הסכסוך היא בין ישראל לפלסטינים, הרי שהפתרון יכול להיות מבוסס רק על גישה אזורית רחבה שתוביל להסדר ישראלי-פלסטיני-אזורי.
כדי לספק ביטחון עמוק וארוך טווח לכלל אזרחיה, מדינת ישראל חייבת להיות חלק ממערכת בריתות רחבה יותר. בשנים האחרונות הפכה המציאות הבין-לאומית למציאות של עימות דו-קוטבי, בין הדמוקרטיות הליברליות – ובראשון ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי – לבין מדינות בעלות משטר סמכותני, בראשן איראן ורוסיה. לכאורה, הצד אליו תשתייך ישראל אמור היה להיות ברור, אך בשנים האחרונות, הוביל נתניהו את ממשלותיו להתרחק מהמערב ומהערכים הדמוקרטיים-ליברליים אליהם הייתה מחויבת. הוא שבר את עקרון הדו-מפלגתיות שכל ממשלות ישראל הקפידו למלא ביחסים עם ארצות הברית, וניסה לכרות ברית עם מנהיגים פופוליסטיים ועם מנהיגים סמכותניים ואנטי-דמוקרטיים ברוסיה, במזרח אירופה ובהודו. במקביל, מהלכי הנורמליזציה שקודמו עם מדינות ערב המתונות נטעו אשליה בתודעה הישראלית כאילו האפשרות של ישראל לנורמליזציה ולביטחון באמצעות הסדרים יכולה להתקיים במסלול עוקף פלסטינים, כולל האפשרות לחסימת איראן ושלוחותיה. 7 באוקטובר והמלחמה שבעקבותיו הוכיחו שמדובר באשליה ותו לא. שיתוף הפעולה של מדינות האזור, של ארצות הברית ושל המערב הכרחי גם כדי להתמודד עם האיומים הרחבים שהפכו כעת מוחשיים מתמיד: חיזבאללה בצפון, החות'ים בתימן ומאחורי כולם איראן, שמדיניותו הכושלת של נתניהו סייעה להפוך למדינת סף גרעינית. ישראל לא יכולה ולא צריכה לפעול לבד מול האיומים הללו, שמסכנים את יציבות האזור והעולם כולו. מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר סימנה גם את סופו של עידן "שלום תמורת שלום". על רקע המתקפה הזו וממדי ההרס ברצועת עזה, אף מדינה ערבית, ודאי לא סעודיה, לא תעניק לישראל נורמליזציה ללא תמורה מדינית הולמת עבור הפלסטינים.
המציאות הנוכחית מאפשרת לישראל לקדם גישה אזורית שתסייע בהשגת הסדר יציב, תפתח הזדמנויות חדשות להתמודדות עם אתגרי ההסדר המדיני, ותקדם מענה מוצלח ואפקטיבי יותר למגוון האיומים והאתגרים האזוריים, במסגרת של שותפות אזורית ובין-לאומית.
שיתוף הפעולה של מדינות האזור וארצות הברית הכרחי גם כדי להתמודד עם איראן, שמדיניותו הכושלת של נתניהו סייעה להפוך למדינת סף גרעינית. ישראל לא יכולה ולא צריכה לפעול לבד מול האיומים הללו
היוזמה הישראלית היא תפיסה עדכנית שמעמידה במרכזה את פתרון שתי המדינות כפתרון היחיד שיספק לישראל ביטחון עמוק וארוך טווח, תוך שלושה חידושים.
הראשון הוא יישום לקחים מניסיונות העבר. האינתיפאדה הראשונה פרצה בשלהי 1987 כהתקוממות עממית של הפלסטינים בשטחים לאחר 20 שנות כיבוש. צה"ל לא הצליח לדכא את האינתיפאדה, והרמטכ"ל דן שומרון קבע כי כדי לסיים אותה נדרש פתרון מדיני ולא צבאי. יצחק רבין, אז שר הביטחון, הגיע למסקנות דומות בעקבות האירועים. קידום התהליך המדיני מול אש"ף, שהוביל רבין כראש הממשלה, היה תוצאה של התובנה שפתרון צבאי לבדו אינו מביא ביטחון, ונדרש שילוב בין עוצמה צבאית ליוזמה מדינית. לקח נוסף הוא שאי אפשר להבטיח פתרון ללא הגדרת יעד סופי מוסכם על הצדדים. הסכם אוסלו היה צעד אמיץ לעבר פשרה היסטורית בין ישראל לפלסטינים, אבל הוא נוסח ללא יעד סופי מוסכם ומפורש, והותיר את שאלת הסיום להמשך הדרך. הדבר עורר פער ציפיות ויצר חילוקי דעות לאורך התהליך, שסייעו לטרור הפלסטיני לצמוח פרא. עמימות ההסכם והיותו שנוי במחלוקת בתוך ישראל, הובילו לרצח רבין ולטרפודו של ההסכם על ידי הימין הדתי-קיצוני. הלקח השלישי נלמד מהגישה החד-צדדית, בה נקטה ישראל בהתנתקות מרצועת עזה. זו לא צלחה, כיוון שיצרה "ואקום" בשטח, ואפשרה לחמאס להקים ישות טרור סמי-מדינתית מסוכנת.
החידוש השני של היוזמה הישראלית הוא בהיותה ישימה ומדורגת. כבר כמה עשורים שהדמיון הישראלי לא מסוגל להכיל את המונח שלום, או לחשוב על הסכם בדרך אחרת מלבד תהליך שמתחיל סביב שולחנות משא ומתן בחדרים סגורים ומסתיים בחתימה על מדשאת הבית הלבן.
אך גם אם הדרך להסדר חייבת לעבור בישיבה מסביב לשולחן המשא ומתן, הרי שהיא לא יכולה להתחיל בה או להיות תלויה רק בה. המציאות המלחמתית שנוצרה כיום מציבה אתגרים ואילוצים מורכבים בפני ישראל בבואה לייצב את מצבה הביטחוני. ישראל פועלת להשלים את ההישג של פירוק חמאס מיכולותיו ומשלטונו, בעוד הוא אוחז בידיו ב-134 חטופים ישראלים. המצב ההומניטרי הקשה ברצועת עזה מחייב מענה סדור בראייה לטווח ארוך. הרשות הפלסטינית אינה כשירה בעת הנוכחית לקבל את מפתחות השליטה על הרצועה מידי צה"ל, וגם לא תסכים לעשות זאת ללא אופק מדיני ראוי. המערכת הבין-לאומית והאזורית פועלת לקידום תהליך מדיני, אך אינה ששה לקדם נוכחות מעשית בעזה שתיטול אחריות ותאפשר העברת מקל, ללא ערבויות מדיניות מצד ישראל. זו הסיבה שבגללה צריך לקדם הסכם אך לא לחכות לו: עד התממשותו של הסדר מדיני-ביטחוני, צריכה ממשלה שמעמידה את הביטחון בראש סדר העדיפויות שלה, לקדם מהלכים מדיניים וצעדים פרקטיים בשטח שיובילו לעבר מציאות בין-מדינתית, ימנעו קיפאון בתהליך בין ישראל לפלסטינים, יסייעו בבניית הרשות הפלסטינית המחודשת כפרטנר לביטחון, יתמכו בתהליכי הייצוב והשיקום האזוריים, יבלמו את תהליכי הסיפוח דה-פקטו ויכשירו את הקרקע לקידום הסדר יציב. חלק גדול מהצעדים הללו כבר כתובים עד לרמת הפרטים הקטנים וניתנים לקידום החל ממחר בבוקר.
צריך לקדם הסכם אך לא לחכות לו: עד התממשותו של הסדר מדיני-ביטחוני, צריכה ממשלה שמעמידה את הביטחון בראש סדר העדיפויות שלה, לקדם מהלכים מדיניים וצעדים פרקטיים בשטח
הימין הדתי-קיצוני הוא מכשול מרכזי בפני היכולת לקדם הסדרה. מנהיגיו הפוליטיים, שהניעו את גלגלי ההפיכה המשטרית, מקדמים בעת הזו הקמה מחדש של התנחלויות בלב רצועת עזה, בדרך לסיפוחה לישראל
בשנות ה-90 רק 13% מהציבור הפלסטיני הביע תמיכה בטרור. בשנים האחרונות ככל שממשלות הימין הדפו כל סיכוי לקידום הסדר מדיני, אחוז התמיכה בטרור עלה למעל ל-80%
על בסיס החידושים בתפיסת היוזמה הישראלית ובאמצעות ארבעת מרכיביה, ניתן לשרטט תוכנית פעולה ישימה ומיידית, החל מסיום המלחמה ועד להסדר מדיני אזורי. ישנה חשיבות להגדרה מראש של מסגרת זמנים ליישומה של התוכנית במדורג – הן על מנת למנוע את שיבוש התהליך כתוצאה מביצוע נמהר או בוסרי של המהלכים ולייצר איזון בין השאיפה לקדם מהלכים באפקטיביות ובאופן מציאותי, והן כדי לא לאפשר את מסמוס התהליך והירידה בתקווה ובאמון בקרב השחקנים השונים. לוחות הזמנים ותנופת ההתקדמות ימנעו מהקיצונים אפשרות לטרפד את התהליך ולהפוך את החזון המדיני לרחוק מדי מהעין. הם גם יאפשרו למצות את תהליכי השינוי הנדרשים, בשני הצדדים, וימנעו מהתהליך לקרוס כבר עם תחילתו.
תקופת המעבר תוביל בהדרגה לעיצוב מציאות בין-מדינתית, תחת חזון מדיני רחב ומוסכם ובסיוע אזורי נרחב
הוועידה תייצר את החיבור הנדרש בין הבסת החמאס, קידום מהלכי הייצוב, הפירוז והשיקום ברצועת עזה וקידום החזון המדיני
ישראל תקדם אסטרטגיית יציאה מהמלחמה, תוך גיבושו של חזון מדיני שיאפשר לצאת ממעגל האלימות ולהיכנס למסלול הסדרה, בשיתוף פעולה עם ארצות הברית. הפתיחה תכלול:
צה"ל ישלים את משימתו הצבאית תוך תקופה מוגבלת ומתוחמת, וינכח רק במעטפת החיצונית של הרצועה. העברת מקל מלאה לשלטון פלסטיני חלופי ראוי, תתאפשר באופן מדורג ובסיוע בין-לאומי ואזורי צמוד
כלפי פנים, עומדת בפני ישראל בשנים הקרובות משימת השיקום של הנגב המערבי, שרצוי שתיעשה גם היא תוך ראייה מרחבית כוללת, ותוך חיבור לפרויקטים תשתיתיים גדולים שיעניקו לאזור חוסן ובסיס כלכלי וביטחוני איתן
הבחירות בזירה הפלסטינית יתקיימו תחת התנאי של מניעת הצבת מועמדים לנשיאות ולמועצה המחוקקת מטעם חמאס או כל ארגון טרור אחר. זאת, על בסיס שלושת התנאים של הקוורטט אותם קיבלה ישראל בעבר
יתנהלו שני מסלולי משא ומתן במקביל: בין ישראל לפלסטינים, ובין ישראל לפלסטינים ולמדינות ערב. האחרונות, יסייעו בפתרון סוגיות הליבה ויכשירו את הקרקע לנורמליזציה במרחב המזרח התיכון
יתנהלו שני מסלולי משא ומתן במקביל: בין ישראל לפלסטינים, ובין ישראל לפלסטינים ולמדינות ערב. האחרונות, יסייעו בפתרון סוגיות הליבה ויכשירו את הקרקע לנורמליזציה במרחב המזרח התיכון
תקופת המעבר תארך בין שנתיים לשלוש שנים, ותתחיל מיד לאחר השקת מפת הדרכים. המהלכים במסגרתה יבוצעו באופן שונה מכפי שהיה בתהליך אוסלו ויובילו בהדרגה לעיצוב של מציאות בין-מדינתית, תחת חזון מדיני רחב ומוסכם ובסיוע אזורי נרחב. בצעד זה ייכללו:
חלוקה טריטוריאלית חדשה. קידום צעדים שיקנו רציפות חלקית בגדה המערבית וייצרו בהדרגה חיבור קבוע בין עזה והגדה. ניתן יהיה לשנות את החלוקה המוכרת על בסיס שטחי B, A ו-C, מתוך הבנה שהחלוקה יצרה מצב בעייתי שאפשר לימין הדתי-קיצוני לנצל את הקיפאון המדיני ולהשתלט על מרבית שטחי C, שנועדו במקור להוות את עיקר שטחי המדינה הפלסטינית העתידית.
עדכון ההסכמים הכלכליים. ישראל והפלסטינים מודעים לכך שפרוטוקול פריז משנת 1994 המסדיר את היחסים הכלכליים ביניהן, אינו תואם את המציאות הנוכחית, מנציח את התלות הכלכלית הפלסטינית בישראל, ואינו מאפשר לפלסטינים להתפתח בכלכלה עצמאית משלהם. לפיכך, יידרשו הסכמים חדשים שיאפשרו לקדם בהדרגה כלכלה פלסטינית עצמאית המשולבת ככל הניתן בעולם הערבי שסביבה.
קידום משילות וביטחון פנים. תקופת המעבר תתמקד במגוון תהליכי רפורמה ברשות הפלסטינית ובהקמת מערכת ממשלתית תקינה, שתכלול גם מערך ביטחון שונה מהקיים. המערך החדש יעבוד בתיאום הדוק עם מערכת הביטחון הישראלית ויוכל להתמודד באפקטיביות רבה יותר עם משימות ביטחון הפנים והלחימה בטרור ובהסתה.
במקביל לצעדים הבין-מדינתיים, תועצם בתקופת המעבר גם הפעילות התומכת מצד הזירה האזורית. תמיכה ומעורבות של מדינות האזור והקהילה הבין-לאומית, יקלו על הפעילות בגדה המערבית וברצועת עזה, יקדמו שיקום מהיר של רצועת עזה, יספקו ביטחונות לפלסטינים ולישראל, ואף יקדמו מגה-פרויקטים כלכליים משני מציאות. בתקופה זו, בניגוד להתנהלות בתהליך אוסלו, ישראל תעצור את צעדי ההתנחלות בעומק הגדה המערבית ואת בניית המאחזים הלא-חוקיים, שלוו מתחילת 2023 בתהליך מואץ של סיפוח שנועד למנוע אפשרות לחלוקת הארץ לשתי מדינות.
רצף הפעולות בתקופת המעבר
עיצוב מעורבות בין-לאומית ואזורית תומכת, שתסייע בכינון מנגנון לשלב הביניים, לקראת העברת השליטה על עזה מישראל אל שלטון פלסטיני עצמאי ואפקטיבי. המצב בעזה מחייב גם התייחסות מידית להיבטים הומניטריים ולקידום אסטרטגיה הומניטרית-תשתיתית, שתשמש בפני עצמה הזדמנות לשלב שחקנים אזוריים ובין-לאומיים בעזה, ביום שאחרי המלחמה. האינטרס של ישראל הוא להימנע משהות ממושכת בעזה. כיבוש מחדש של עזה יחייב אותנו לשאת בנטל האזרחי, וימנע שיקום וכינון של מערכת שלטונית חלופית בת-קיימה. לפיכך, בפני ישראל עומדות שתי אפשרויות:
שלב זה יימשך שנה עד שנתיים ויכלול משא ומתן בין הנהגה ישראלית חפצת הכרעה להנהגה פלסטינית חדשה ולגיטימית, על בסיס עקרונות יוזמת השלום הערבית שיעודכנו בהתאם להקשר האקטואלי הנוכחי, תוך שיח מקדים עם ארצות הברית וערב הסעודית. המשא ומתן יוביל להסדר יציב, ולנורמליזציה בת-קיימה ורב-ממדית במרחב.
בשלב זה יתנהלו שני מסלולי משא ומתן במקביל. האחד בין ישראל לפלסטינים, והשני בין ישראל לפלסטינים ולמדינות ערב. האחרונות יסייעו לצדדים לקדם פתרונות בסוגיות הליבה (ביטחון, פליטים, ירושלים) שבמחלוקת, ובמקביל יכשירו את הקרקע לנורמליזציה במרחב המזרח התיכון. תוצאות המשא ומתן יובילו לכך שמדינת ישראל תהיה בעלת גבולות מוסכמים, מוכרים ובטוחים, תזכה להכרה בין-לאומית, להשתלבות במרחב המזרח התיכון ולמציאות של שלום וביטחון לצד מדינה פלסטינית מפורזת ובת-קיימה.
לוח זמנים: 5-3 שנים
צעדים מיידיים:
קידום מדינתיות מפורזת:
הכשרת הקרקע להסדר:
כינון קואליציית הגנה אזורית בחסות אמריקאית
המחנה הדמוקרטי מוכרח להציב משקל נגד לגורמים הרדיקליים, ולקדם מנהיגות חדשה לישראל שתקבל הכרעות גורליות ותפעל למימושן, תציע סיפור ישראלי משותף ותמנע את המשך העמקת הקרע הפנימי
מפת הדרכים של היוזמה הישראלית היא תוכנית מעשית וישימה שמימושה יספק ביטחון עמוק וארוך טווח לישראל. כדי לממש אותה במלואה, יש צורך לא רק בקבלת הכרעה על פתרון הסכסוך ובקידום צעדיה המעשיים, אלא גם בהתמודדות יעילה ורציפה עם ארבעה אתגרים מרכזיים:
שלטון פלסטיני חדש. על ישראל למנוע מצב בו התוכנית אינה מקודמת עקב התעקשות הפלסטינים לחבור פוליטית לגורמים האסלאמיסטיים, בשל היותם חלק מהחברה הפלסטינית והצפי שייטלו חלק בעתיד גם בשלטון הפלסטיני. לשם כך, ישראל והקהילה הבין-לאומית יציבו תנאים חדים וברורים שימנעו מצב בו חמאס מתחזק, לא כל שכן חוזר לשלוט. כדי להכיל את האסלאם בפוליטיקה הפלסטינית, יוצבו שלושת תנאי הקוורטט – הכרה בישראל, הכרה בהסכמים עם ישראל ונטישת דרך הטרור. עמידה מלאה בתנאים אלה תבהיר שאין מדובר עוד בחמאס או בארגון טרור פלסטיני אחר, אלא באחדות פנימית, תחת גישה הסדרית, המבוססת על שינוי דרך אמיתי.
מנהיגות חדשה לישראל. ממשלה שמנהיגיה מקדמים מלחמת נצח או נמנעים בכל דרך מלקבל הכרעה בסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא תוכל להוביל את ישראל לביטחון עמוק וארוך טווח. לכן, יש צורך בהול בממשלה ישראלית שמאמצת את עקרונותיה הבסיסיים של התוכנית ובראשם הכרה בהכרח לקדם את פתרון שתי המדינות. ללא ממשלה כזו, ימשיכו הגורמים
הבין-לאומיים והאזוריים לקדם את התוכניות שלהם באופן חד-צדדי, תוך דאגה לאינטרסים שלהם, ולא לאלה של ישראל. המחנה הדמוקרטי חפץ החיים מוכרח להציב משקל נגד אמיתי לגורמים הרדיקליים, ולקדם מנהיגות חדשה לישראל שתקבל הכרעות חיוניות וגורליות ותפעל למימושן, כמו גם תציע סיפור ישראלי משותף ותמנע את המשך העמקת הקרע הפנימי.
ניסיונות לטרפוד התהליך על ידי כוחות קיצוניים באזור. הפעולות הצפויות של גורמים קיצוניים שינסו לפגוע ולטרפד את התהליך המדיני הן אתגר מרכזי לאור הגישה המדורגת של תוכנית המתפרסת על פני מספר שנים. מדובר במגוון איומים הכוללים את איראן ושלוחיה ואת חמאס וארגוני הטרור הפלסטיניים – כולם הוכיחו בעבר את יכולתם לטרפד התקדמות מדינית. בהתמודדות מולם, תידרש ישראל לקדם הרתעה ומענה צבאי, תוך מאבק ברדיקליזציה ובמימון ארגוני הטרור בסיוע מדינות האזור.
בניית אמון פנים-ישראלי. על אף שהנתונים מראים כי לאורך עשרות השנים האחרונות רוב הציבור הישראלי מאמין בצורך בעוצמה צבאית המשולבת בהסדר מדיני יציב, ברור כי ישנו גם הכרח מהותי בבניית אמון בהיתכנותו של הסדר כזה וביכולת של הנהגה ישראלית להבטיח את קיומו. לכן, יש צורך הן באכיפה חד משמעית ועקבית מול הפרות חוק ומעשי אלימות וטרור של יהודים כלפי פלסטינים, והן בקידום מהלך ציבורי רחב שידגיש את תועלותיו ואת יתרונותיו המעשיים של החזון המדיני – בטווח הקצר ובטווח הארוך – לעומת מלחמת נצח שבמרכזה כיבוש מחדש של רצועת עזה ומציאות של סיפוח.
דווקא האסון שניחת עלינו ב-7 באוקטובר, יכול לשמש הזדמנות לקדם הסדר שיבטיח את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים החיוניים של מדינת ישראל ויממש את החזון הציוני שעמד בבסיס הקמתה כמדינתו הבטוחה, השוויונית והדמוקרטית של העם היהודי
מדינת ישראל ניצבת בצומת דרכים היסטורי. אירועי 7 באוקטובר והמלחמה בעקבותיהם הבהירו כי תפיסת ניהול הסכסוך ששלטה בשיח הפוליטי והציבורי בשנים האחרונות לא יכולה לספק ביטחון עמוק וארוך טווח לאזרחיה של מדינת ישראל ויש צורך בהכרעה ברורה. התוכנית של ראש הממשלה נתניהו היא להמשיך במלחמת נצח, וזו גם התוכנית של הימין הדתי-קיצוני, שמוביל צעדים מעשיים והרי גורל ומבקש להוליך את ישראל למציאות של כיבוש מחדש של רצועת עזה ושל סיפוח עזה והגדה לישראל. בתוך כך, מונעת ממשלת נתניהו אפשרות לקדם חלופה שלטונית ראויה לחמאס ברצועת עזה, מערערת את יחסינו עם ידידתנו הקרובה ארצות הברית ועם מדינות ערב המתונות, ומכחידה כל תקווה של אזרחי ישראל למציאות עתידית אחרת, בטוחה וראויה.
האפשרות היחידה להימנע מהידרדרות במדרון התלול אליו מובילות התוכניות הללו, היא הצבה של אלטרנטיבה ברורה על ידי המחנה הדמוקרטי. תוכנית שבבסיסה הכרעה לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני והקריטריון העליון שלה הוא ביטחון. תוכנית שתסיים את המלחמה שנכפתה עלינו עם הישג ראוי שיבטיח את ביטחונה ומעמדה המדיני של ישראל.
מפת הדרכים של היוזמה הישראלית נכתבה מתוך הבנה בהירה וברורה של התנאים בהם מצויה ישראל, תוך למידה מניסיונות העבר והתייחסות לאילוצים שמציבה הסביבה האסטרטגית – ובראשם הצורך באופק מדיני חד וברור, אך כזה שההתקדמות אליו מוכרחה להיות מדורגת ומבוקרת.
בראייה היסטורית, דווקא האסון שניחת על ישראל ב-7 באוקטובר, בדומה לאסון שניחת עלינו במלחמת יום הכיפורים ב-1973, ואולי אף יותר ממנו, יכול לשמש הזדמנות לקדם הסדר ישראלי-פלסטיני-אזורי יציב. הסדר שיבטיח את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים החיוניים של מדינת ישראל ויממש את החזון הציוני שעמד בבסיס הקמתה כמדינתו הבטוחה, השוויונית והדמוקרטית של העם היהודי.