בעשור שקדם ל-7 באוקטובר, נתניהו הוביל מדיניות של חיזוק חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית. הממשלה הזרימה לחמאס מאות מיליוני דולרים, חלקם במזוודות הכסף, איפשרה את התחמשותו והחלישה בכוונת מכוון את הרשות הפלסטינית, מתוך רצון לטרפד תהליך מדיני עם הפלסטינים. נתניהו עצמו אמר זאת בפירוש ב-2019: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית, צריך לתמוך בחיזוק חמאס". זו הייתה המדיניות לפני 7 באוקטובר, והיא נותרה המדיניות גם אחריו. ההבדל היחיד הוא שבמקום לממן ישירות את שלטון חמאס, הממשלה מתחזקת אותו על ידי מניעת כל אלטרנטיבה לשלטונו.
7 באוקטובר הבהיר את המחיר הבלתי נתפס של חיזוק חמאס. היה ברור לכל שעל ישראל לשנות כיוון: לפגוע קשות ביכולותיו הצבאיות של חמאס בעזה ולצד זאת לבסס שלטון חלופי מתון הפועל בתיאום עם ישראל, שיגדע את שלטון חמאס וימנע מתרחיש הבלהות של 7 באוקטובר לחזור על עצמו. בפועל, המהלך הצבאי לא לווה במהלך מדיני משלים שיאפשר זאת. ישראל נמנעה מכל צעד להחלפת שלטון חמאס, וראש הממשלה דחה את בקשות מערכת הביטחון לקיים דיון קבינט בגיבוש אסטרטגיה מדינית ליום שאחרי. כבר בינואר 24' התריע הרמטכ"ל שההישגים הצבאיים נשחקים כי לא נבנתה אסטרטגיה כזו. שנה לאחר מכן, אזהרותיו התממשו: עסקת החטופים שיצאה לפועל בינואר 25', קודמה במכוון בלי הצבת שלטון חלופי לחמאס בעזה. התוצאה ידועה: למרות שחמאס נפגע קשות מבחינה צבאית, ארגון הטרור עדיין שולט ברצועה, ואף מוסיף להתחזק.
לא מדובר בטעות אלא במדיניות מכוונת. האלטרנטיבה היחידה לחמאס היא שילוב הרשות הפלסטינית וכוחות בינלאומיים ואזוריים מתונים במהלך לייצוב הרצועה והחלפת חמאס בשלטון, במסגרת תהליך לכיוון מדינה פלסטינית. אלא שנתניהו והימין הקיצוני ממשיכים לראות במדינה פלסטינית, ולא בחמאס, את האיום הגדול ביותר, ולכן הם מונעים כל פתרון אמיתי לרצועת עזה. הם שוללים כל מעורבות של הרשות הפלסטינית, אף שהיא, לעומת חמאס, מכירה בקיומה של מדינת ישראל, מקיימת עימה תיאום ביטחוני ומסכלת טרור בגדה. אין שום כוח בינלאומי שיסכים לקחת אחריות על עזה בלי מעורבות הרשות הפלסטינית ובלי התחייבות להתקדמות מדינית. מצרים, ירדן, סעודיה, האמירויות – כולן הדגישו זאת באופן חד משמעי. לכן, כל עוד נתניהו פוסל את הרשות, הוא בפועל מבטיח שחמאס יישאר הגורם השלטוני היחיד ברצועה.
דוגמאות לא חסרות. התוכניות הוצעו שוב ושוב לאורך המלחמה, ונתניהו שלל אותן על הסף. כבר בנובמבר 2023, הנשיא ביידן הציג תוכנית לעזה ללא חמאס, "כדי שאיומי הטרור לעולם לא יעלו עוד מעזה או מהגדה המערבית". התוכנית התבססה על שליטת רשות פלסטינית מחודשת ברצועה לצד מעורבות בינלאומית ואזורית בביטחון, הקצאת משאבים ושיקום הרצועה. נתניהו שלל את התוכנית בשל מעורבות הרשות: "עזה לא תהיה פתחסטאן". בחסות המלחמה, ממשלת ישראל הובילה מהלכים רבים שנועדו להחליש את הרשות הפלסטינית ולפגוע בכלכלה הפלסטינית, עד כדי סכנת קריסה, בניגוד לאזהרות מערכת הביטחון. בינואר 2024, מזכיר המדינה האמריקאי בלינקן קידם מתווה לנורמליזציה עם סעודיה ושיקום רצועת עזה – ישראל דחתה אותו על הסף, מחשש שיוביל לתהליך מדיני.
עם הימשכות המלחמה, גורמים מתונים בעולם הערבי החלו להציע מודלים שיאפשרו שמירה על האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל: מתווה למניעת הברחות בציר פילדלפי ופתיחת מעבר רפיח בשיתוף מצרים וארה"ב; כניסת כוחות אמירתיים לשמירה על השקט והיציבות ברצועה; הצעות של הרשות הפלסטינית לקבלת אחריות אזרחית על רצועת עזה, במקום חמאס; תמיכה סעודית בשיקום הרצועה ובנייתה מחדש, ללא חמאס; מעורבות האיחוד האירופי בהפעלת מעבר רפיח. באוקטובר 2024 הכריזו שרי החוץ של ירדן וסעודיה כי מדינותיהן יערבו לביטחון ישראל אם זו תסכים לקדם הסדר מדיני. כל ההצעות נשללו על ידי ממשלת ישראל.
שוב ושוב, כל יוזמה להחלפת חמאס נבלמה מחשש שהיא תוביל לתהליך מדיני. שוב ושוב שלילת הרשות הפלסטינית הביאה לקריסת המגעים. והטרור, במצב הזה, מתעצם. המגויסים לחמאס עומדים בתור, בעזה ובגדה המערבית. בהיעדר הכנסת גורמים שלטוניים חלופיים, חמאס ניצל את שליטתו בסיוע ההומניטרי לשימור וחיזוק שלטונו. התארכות המלחמה ללא מנגנון סיום מלבד כיבוש והתנחלות הביאו לחיזוק הכוחות הרדיקליים ברצועה. כך, הוואקום הפוליטי שנוצר משרת את חמאס – בדיוק כפי שהיה לפני המלחמה.
חמאס, שהביא עלינו את האסון הגדול ביותר מאז הקמת המדינה, ממשיך להיות עבור נתניהו נכס פוליטי ואידיאולוגי שיש לשמר – לפני 7 באוקטובר באמצעות מזוודות הכסף, ואחריו באמצעות מניעת כל אלטרנטיבה שלטונית מתונה ברצועת עזה. כך הגענו למצב הנוכחי, שהתגלה לעינינו במפגני הכוח של חמאס עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש בינואר 2025: בשל התעקשות נתניהו, ולמרות לחימה עיקשת, מחיר דמים של מיטב בנינו ובנותינו והישגים צבאיים מרשימים, חמאס עדיין שולט ברצועה. גם כעת, ממשיך נתניהו להימנע מנקיטת יוזמה מדינית וקידום תוכניות ריאליות להחלפת חמאס. בהיעדר אלטרנטיבה, חמאס ממשיך להתחזק צבאית ומדינית.